טבע הבריאה האנושית
היה זה במהלך "שבת מחנה" מרוממת של אחד הסמינרים המובחרים. בשבתות אלו הרוחות מתעלות והלבבות נפתחים. הוזמנתי ללוות את השבת בהרצאות ובדברי תורה. בשעה מאוחרת של ליל שבת קודש נערך "סימפוזיון" חינוכי עם בנות הנעורים. האווירה הייתה רצינית ועיונית, ועל השולחן עלו שאלות כבדות משקל שבוערות אצל בנות דור העתיד שלנו. השאלה המרכזית שעלתה, ומתברר שהיא מעסיקה רבים המשתלבים בשוק העבודה נגעה במפגש המורכב עם 'העולם שבחוץ'. עולם זה מציע קריירה מבטיחה, טכנולוגיה מתקדמת ואפשרויות כלכליות מפתות, בפרט בתחומי ההייטק. מתברר כי עבודה בסביבה שאינה חרדית עשויה לתגמל בשכר גבוה משמעותית מאותה עבודה בדיוק המבוצעת במסגרת חרדית. אולם, לצד הפיתוי הכלכלי, עולה החשש מפני השתלבות בסביבה השונה בתכלית באופייה ובערכיה מהעולם התורני.
כמחנך שעומד מול עוצמות הנעורים, מה שהדהים אותי באותו דיון היה דווקא תחושת הביטחון המוחלטת שהפגינו התלמידות. "אנחנו מספיק חזקות", טענו בנחישות, כשהן מדברות על השתלבות במקומות עבודה שאינם חרדיים במוצהר. "לא רק שלא נושפע, אדרבא, אנחנו נפיץ את האור שלנו על כל הסביבה. נראה להם מהי בת ישראל איכותית, נקדש שם שמיים".
הקשבתי ללהט הטהור שבדבריהן, אך בלב עלתה תחושה של חרדה עמוקה מהולה ברחמים. הנאיביות הזו, הרואה בנשמה "פנס" שמאיר לכל עבר מבלי להיכוות, מתעלמת לעיתים מחוקי הפיזיקה של הנפש. באותו רגע הדהדו בראשי מילותיו הנוקבות של הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". – הרמב"ם לא דיבר על אדם חלש, הוא פשוט הגדיר את טבע הבריאה האנושית.
גרשם
הדיון הזה, שהתלהט שם בחדר ההרצאות של המחנה, הוא מיקרוקוסמוס לדילמה המלווה היום רבים במגזר החרדי: האמנם יכול אדם לסמוך על ה"חוסן" שבנה לעצמו ולצאת אל המדבר הליברלי, או שמא חובתו המוסרית היא להישאר בתוך חומות הקהילה, גם במחיר כלכלי כבד?
בפתחה של פרשת יתרו, אנו פוגשים את שני בניו של משה רבינו. התורה מדגישה את שמותיהם ואת הטעמים לקריאתם: "וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹקֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה".
(כאן המקום להערה חינוכית חשובה: לגבי קרבנות נאמר: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם", אך אצל ילדים אין "שני": "שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר" – שניהם "אחד", כי כל ילד הוא עולם ומלואו ואין להשוותו לאחר.)
ועתה לשאלה המתבקשת: מבחינה כרונולוגית, מה קדם למה? הלא ההצלה מחרב פרעה קדמה לישיבתו של משה במדין כ"גר בארץ נכריה". מדוע, אם כן, בחר משה לקרוא לבנו הראשון "גרשם" על שם הגלות, ורק בבנו השני נזכר להודות על נס ההצלה המוקדם יותר? ובכלל: מה הענין לקרוא לילד בשם המזכיר ניכור וזרות, וכי אין זה "מדכא"?
כדי להבין זאת, עלינו לעיין בדברי חז"ל במכילתא, דברים המרעידים את אמות הסיפים. המדרש מספר (מכילתא יתרו א) כי כאשר ביקש משה את ציפורה לאישה, התנה זאת יתרו בתנאי נורא: "בן שיהיה לך תחילה – יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים". ומשה רבינו, כך מעיד המדרש, קבל עליו ואף נשבע לו על כך. המדרש למד זאת ממה שנאמר (שמות ב כא): 'ויואל משה לשבת את האיש' – "אין 'אלה' אלא לשון שבועה.
הדברים קשים לעיכול. איך ייתכן שאבי הנביאים, בחיר האדם, יסכים לכך שבנו יוקדש לעבודה זרה? יתירה מכך, הרי יתרו עצמו כבר התנתק מעבודה זרה עד שאנשי מדין נידוהו בשל כך, איש מהם לא רצה לרעות את צאנו ובנותיו נאלצו לעשות זאת. זו גם הסיבה שהרועים גרשו אותן מן הבאר, עד שבא משה והושיען (רש"י שמות ב טז-יז), מדוע אם כן דרש זאת יתרו ממשה שייתן את בנו הראשון לעבודה זרה?
במיוחד קשה: הפסוק 'ויואל משה לשבת את האיש' נראה במבט ראשון כפשוטו – משה מסכים להצעת המקלט של יתרו. מדוע אם כן בחרו חז"ל 'לדחוק' את המילים ולראות בהן רמז לצעד כל כך חמור מצד משה רבינו, שבועתו להקדשת בנו בכורו לע"ז, פירוש שמותיר אותנו תמהים ונדהמים?
שאלות נוקבות!
התשובה טמונה במדרש (מכילתא יתרו ב) על המסופר בפרשת בהעלותך (במדבר י כח). משה רבינו מזמין את יתרו להצטרף אל עם ישראל: "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". יתרו מסרב וטוען: "לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". משה ממש מתחנן: "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". המדרש מסביר את המחלוקת העקרונית-ערכית שלהם כך: "אמר לו משה: אתה נתת לנו עצה טובה ועצה יפה והמקום הודה לדבריך, אל נא תעזוב אותנו. אמר לו (יתרו): כלום הנר מהנה אלא במקום החושך, וכי מה הנר מהנה בין חמה ולבנה? אתה – חמה, ואהרן אחיך – לבנה, מה יעשה הנר ביניכם?; אלא הריני הולך לארצי ואגייר לכל בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה ואקרבם תחת כנפי השכינה".
במילים אחרות: יתרו האמין בשיטת ה"קירוב" מתוך החושך. הוא סבר כי תפקידו של אדם מאמין הוא לצאת אל מחוץ למחנה, אל המקומות המזוהמים ביותר, כדי להאיר שם. משה רבינו, לעומתו, נקט בשיטה שמרנית של: "היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים". משה חושש מהשפעת הסביבה הקלוקלת ומעדיף את ההסתגרות המגינה בתוך הקהילה.
יתרו היה פילוסוף, חוקר דת ושוחר דעת שבילה את חייו בחיפוש אחר אמיתות. תשוקתו לאמת לא ידעה שובע; הוא למד את כל האמונות וסגד לכל הפולחנים עד שהגיע אל האמת הצרופה והצטרף לדת ישראל.
הוא חש שליחות פנימית וצימאון להפצת האמונה. וזה מה שהביא אותו לבקש ממשה רבינו להצטרף אליו למגורים במדין במטרה לאלפם בינה ולגמול אותם מעבודת האלילים. מבחינתו, השהייה בלב הסביבה המאתגרת הייתה אסטרטגיה של השפעה מבפנים. אך משה רבינו היסס, הוא העדיף להישאר ב'גטו' החרדי המוגן. הרחק מהשפעות חיצוניות שעלולות לפגום בקדושה שלו. בסוף הוא התרצה – "ויואל משה". הוא אף נשבע להישאר "אין 'אלה' אלא לשון שבועה". השבועה שדרש יתרו ממשה לא הייתה "לעבוד עבודה זרה" כפשוטה, אלא שבועה להישאר במדין – בסביבה של עובדי כוכבים – מתוך כוונה להשפיע עליהם.
אלא שחז"ל מלמדים אותנו שיעור מצמרר: הסכמה זו לחיות בסביבה רוחנית ירודה, גם אם היא נעשית לשם שמיים ולמטרות נעלות, קיפלה בתוכה סכנה אמיתית של הפקרת בניו לעבודה זרה. אין אדם שיכול להבטיח שילדיו לא יושפעו מהרוחות המנשבות בחוץ.
כדי להזכיר לעצמו את הסכנה, קרא משה לבנו הראשון "גרשם", לזכור תמיד: איני שייך לכאן. זהו תמרור אזהרה תמידי: אל תתערה, אל תתחבר, זכור: אתה זר כאן בסביבה. זו המשמעות העמוקה של הביטוי "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה", רמז לעבודת האלילים במדין.
המציאות המרה הוכיחה שחששו של משה היה מוצדק. בספר שופטים (יז) אנו מוצאים נער משבט לוי המשכיר את עצמו עבור בצע כסף להיות, לא פחות ולא יותר, מאשר כהן ל"פסל מיכה". הכתוב משתמש ברמזים עבים: נקשיב היטב למילים: "וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְהוּא לֵוִי וְהוּא 'גָר שָׁם'". מוכר? נמשיך: "וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר… וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ… 'וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ'". גם זה מוכר. לא קשה לזהות את הזיקה לחיי משה במדין. והנה הטרגדיה במלוא עצמתה: "וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו. וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה".
מי הוא אותו הנער? בסוף הפרשה (סוף פרק יח): נחשפת האמת המרה: "ַוַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל, וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה (הנון הקטנה במקור) הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ". הגמרא שואלת (ב"ב קט, ב): "וכי בן מנשה הוא, והלא בן משה הוא? אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה". נכדו של משה רבינו הפך לכהן לעבודה זרה. זוהי התוצאה של אותה "ישיבה במדין" – גם כשהיא נעשית על ידי משה רבינו בכבודו ובעצמו.
להשלמת היריעה כדאי לזכור: שנים לאחר מכן, האומה המדיינית, אותה רצה כל כך יתרו לגייר, הפכה למקור של חורבן רוחני ופיזי, כשהכשילה את ישראל במעשה שיטים והביאה למותם של עשרים וארבעה אלף איש. למרבה האירוניה, דווקא מי שהניף את רומח הקנאות והשיב את חרון האף היה פנחס, נכדו של יתרו שקם להגן על טהרת עם ישראל מפני שחיתותה של מדין.
חז"ל בדברי קדשם נתנו לנו כיוון ברור עד כמה צריכים אנו להיזהר מהשפעתה של חברה קלוקלת וסביבה פגומה. בל לנו לסמוך על עצמנו. יצורים חברתיים אנחנו, כך נבראנו. בעל כרחנו נתונים אנו להשפעת הסביבה אם לטוב ואם למוטב.
ההבנה הזו אף הובאה במשנה כהלכה למעשה. במסכת אבות (פ"ו מ"ט) מספרת על רבי יוסי בן קסמא, שהוצע לו סכום דמיוני של "אלף אלפים (מיליון) דינרי זהב" כדי לגור בעיר מסוימת. הוא סירב בתוקף: "איני דר אלא במקום תורה".
האם אותה עיר הייתה סדום או עמורה? לא בהכרח. הרי הציעו לו "אלף אלפים דינרי זהב", ועוד בונוסים של אבנים טובות ומרגליות לכבוד החגים, אם יאות לשמש להם כרב. אך רבי יוסי הבין שכל הון שבעולם אינו מהווה תמורה על ירידה, אף אם קלה, ברמה הרוחנית. לכן הוא ממשיך ואומר: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב… אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
נחזור לאותה שבת מחנה. הנערות שהצהירו "אנו נשפיע על הסביבה" דיברו מתוך להב קודש, אך הן שכחו שגם האש החזקה ביותר זקוקה לחמצן נקי כדי לבעור. כאשר אדם נכנס לסביבה זרה, הוא אולי מאיר בהתחלה, אך לאט לאט ה"פיזיקה של הנפש" פועלת את פעולתה. השפה משתנה, הניואנסים מתקהים, סולם הערכים מיטשטש, ומה שהיה פעם "יהרג ובל יעבור" הופך ל"לכתחילה" מודרני.
התשובה לשאלתנו ברורה: החוסן הרוחני אינו נבנה ביציאה אל המדבר, אלא בהתבצרות בתוך חומות התורה. השם "גרשם" ניתן לפני "אליעזר", כי לפני שזוכים ל"אלוקי אבי בעזרי", חייבים להפנים את ה"גר הייתי" – את ההכרה בכך שכל מקום שאינו מקום תורה הוא ארץ נכרית עבורנו.
מי שחושב שיוכל להיות "ראש לשועלים" ולהנהיג את העולם הליברלי מבלי להישרט, עלול לגלות חלילה שצאצאיו יהיו כהנים ל"פסל מיכה" מודרני ר"ל. הבחירה להישאר בתוך חומות הקהילה, גם במחיר כלכלי, אינה ויתור – היא ההשקעה הרווחית ביותר לנצח. כי בסופו של יום, שום משכורת הייטק, גבוהה ככל שתהיה, לא תוכל לקנות את הטוהר של הדורות הבאים.
