בחיים, כולנו ניצבים בפני רגעים שבהם אנו חווים נפילות – אלו יכולות להיות אכזבות, כישלונות, או פשוט רגעים שבהם הדברים לא הולכים כמתוכנן. לעיתים קרובות, הפחד מליפול גדול יותר מהנפילה עצמה. אנחנו חוששים מהבושה, מהכישלון, ומהלא נודע, והפחד הזה יכול לשתק אותנו ולמנוע מאיתנו לנסות דברים חדשים, לקחת סיכונים, ולצמוח.
החיים לימדו אותנו, שאין צורך לפחד מנפילות. למעשה, הן חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה וההתפתחות שלנו.
כמחנכים, יש לנו תפקיד קריטי בהעברת המסר הזה לילדינו. עלינו ללמד אותם לא לפחד מליפול, אלא לראות בכך הזדמנות ללמוד ולהתחזק. חשוב שנימנע מלהשריש בהם פחד מכישלון או מטעויות. כשאנחנו חוששים מכל נפילה קטנה של תלמידנו, אם זו נפילה פיזית במהלך משחק, או אכזבה מחוויה חברתית או לימודית, אנחנו עלולים לשדר להם מסר שהעולם מסוכן ושצריך להיזהר מכל דבר. במקום זאת, עלינו לאפשר להם להתנסות, ליפול, ולקום בכוחות עצמם, תוך כדי שאנחנו שם לתמוך ולעודד.
נפילות הן הזדמנות ללמוד, להשתפר ולצמוח. הן מלמדות אותנו מה לא עובד, מחזקות את החוסן הנפשי שלנו, ומפתחות בנו עקשנות ונחישות. במקום להתייחס לנפילה ככישלון, בואו נתייחס אליה כאל שיעור. נשאל את עצמנו, ואת ילדינו: "מה למדתי מהחוויה הזו? איך אני יכול ליישם את מה שלמדתי בפעם הבאה?"
חובה עלינו ללמד את התלמידים שנפילות יש לכל אחד, שהיכולת לקום אחרי נפילה היא זו שבאמת מגדירה אותנו, והיא המפתח להצלחה ולשגשוג בכל תחומי החיים. אז בפעם הבאה שאתם או ילדיכם מרגישים פחד מליפול, קחו נשימה עמוקה, זכרו את הלקח הזה, וקפצו קדימה באומץ.
למדנו על הצורך שלנו להעניק לתלמידים מבט נכון על נפילות,
כעת נעמיד נדבך נוסף – הצורך שלנו להעניק לעצמינו מבט נכון על נפילות של התלמיד:
בעולם החינוך, אנו מוצאים עצמנו לעיתים קרובות שקועים בפרטים ובמדדים, שעלולים להשכיח מאיתנו את העיקר האמיתי: הילד עצמו.
אנו נדרשים לאיזון עדין בין הקניית ידע וכישורים לבין פיתוח אישיותו וביטחונו העצמי של הלומד. וכאן טמונה המלכודת העיקרית – עלינו להיזהר מאד לא לעשות מהעיקר טפל ומהטפל עיקר.
מה הכוונה? פעמים רבות, כשאנו עדים למעשה לא טוב של ילד, או לכשל קטן, אנו עלולים להתמקד יתר על המידה באירוע השלילי, ואף גרוע מכך, להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת לגבי זהותו של הילד. הופכים את ה"טעות" לאירוע מכונן, ואת התיוג השלילי – לעיקר, במקום לראות בו אירוע נקודתי, שיעור שאפשר ללמוד ממנו. במקום לחזק את הילד ולעזור לו לתקן, אנו עלולים לגרום לו להאמין שזהותו היא כזו – "ילד לא טוב" או "לא מסוגל".
מנגד, כמה פעמים אנו מזלזלים ב"הצלחות קטנות"? חיוך ראשון אחרי יום קשה, הבנה פתאומית, עזרה לחבר, או השקעה ומאמץ, גם אם לא הניבו ציון מושלם. אנו עלולים לחשוב שהישגים כאלה הם "טפלים", חסרי חשיבות מול הישגים "גדולים". אך כאן בדיוק טמונה ההזדמנות להפוך את הטפל לעיקר. האמת היא שדווקא ההצלחות הקטנות הן העיקר המכונן ביותר עבור הילד.
על ידי זיהוי, הכרה וחיזוק של ההצלחות הללו, גם אם הן נראות לנו מינוריות, אנו בונים בהדרגה את הביטחון העצמי של הילד. עלינו להפוך את ההצלחה הקטנה לעיקר משמעותי גם בעיני הילד, כדי שיאמין בעצמו שהוא מסוגל ויכול להגיע גם להצלחות גדולות יותר. כל הצלחה קטנה היא אבן בניין בדרך לצמיחה. תפקידנו כמחנכים הוא להיות ערים לניצחונות הקטנים, להדגיש אותם, ולגרום לילד להפנים את המסוגלות העצמית שטמונה בהם.
