שבעת ההגבלות
בחלק הראשון של המאמר הבאנו שבע הגבלות שונות בדברי חז”ל מזמן הגמ’ ועד ימינו באופן ההכאה, במינונה ובתנאים לקיומה – הכאה קלה, לא במקל, לא לאורך זמן, לא כשיש חשש שיקום הבן באביו, לא מתוך כעס, לא במקום שאין ידיעה ברורה שהבן שגה, לא כגישה חינוכית בודדת אלא מתוך קשר ואהבה.
כל ההסתייגויות הללו מתווים דרך ומייצרים הוראה – הורים ומחנכים הזהרו במעשיכם! וכלשונו של הרב וולבה המובאת בחלק ראשון של המאמר: ‘בהדרכת התורה נתינת עונש הינה מן המלאכות הקשות שבמקדש‘.
נתבונן בדבר, אנחנו לא מכירים עוד מצוה אשר לה הסתייגויות רבות כל כך! חז”ל מלמדים אותנו שעם כל הטוב והנכון שבפעולת ההכאה, הנזק ממנה עלול להיות גדול עד מאוד!
איזה עולם חקרו החוקרים
החוקרים מבין אומות העולם חקרו את המציאות כפי שהשפיעה על הילדים. יד ההורים והמחנכים הייתה משתלחת בילדים ללא הרף, לא היו גדרי תורה שהמעיטו או ריסנו את הרמת הידיים, ובנוסף לכך, כאשר הייתה היד משולחת, השתלחה היא בשעת כעס או חולשה גם לא לצרכי חינוך מובהקים…
האם אנחנו היהודים התנהגנו אחרת? האם סייגי חז”ל המובאים בחלק הראשון של המאמר ריצדו כנרות דולקים מול עיני המחנכים בבואם להכות? התשובה היא – לרוב, ממש לא.
אף בינינו היהודים ואף בתוך מחננו – מחנה יראי ה’, שמענו לא אחת (בעיקר בדור הקודם) על הכאות עד כדי התעללות, הן מצד תכיפות ההכאה והן מצד עוצמתה. פושעים? המוכים יאמרו – פושעים! או כי נפגשו הם עם כאלה שבאמת נתנו פורקן לטבעיהם הרעים והתנהגו בגסות ‘בחסות כובע המחנך’, או מפני שאוזלת יד המחנך הביאתו ‘לפשוט ידו בגדוד’.
אך ישנם שלא עשו כך מתוך פשיעה אלא מתוך הבנה מוטעית שזוהי הדרך הנכונה. בבורותם לא הכירו הם את סייגי חז”ל למצוות ההכאה כשם שמחנכיהם לא הכירום. דבקותם במסורת ההכאה נבעה מתוך חינוכם שלהם, כך נראה ‘מחנך’ בעיניהם.
שינוי המציאות בעקבות החקיקה
לאחר שמסקנות החוקרים הוטמעו בחוקי המדינות ברחבי העולם, נוצר מצב בו השתנתה המציאות. ילד קטן לא מסתובב ברחוב ורואה הורים מכים את ילדיהם, ילד שהולך לת”ת לא רואה רבנים המכים את תלמידיהם, מה קורה אז? ילד מבין שהוא לא אמור לקבל מכות – גם לא לשם חינוך, ואם בכל זאת יתעקשו לחנכו במכות – יגרם לילד נזק גדול מאוד. נזק נפשי הנובע מתחושת השפלה. נמצא כי החוק למניעת הכאה גרם לכך שלא יהיה מקובל להכות ומעתה, ההכאה תגרום לנזק גדול יותר מאילו לא נחקק החוק, כי ככל שהמעשה לא מקובל כך הוא יותר משפיל.
שיטת הריטב”א ודעימיה
האם גם כעת יורונו חז”ל לקיים את מצוות ההכאה? התשובה היא – לא, או לפחות – לא בטוח. סימוכין לכך נמצא בדברי הריטב”א על המעשה במו”ק (בו נידתה שפחתו של רבי אב שהכה את בנו הגדול וקבלו חכמים את הנידוי) וזה לשונו: “ונראים דברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדבור או במעשיו כי אפילו לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו אלא ישתדלנו בדברים, ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הא נקט גדול”.
דברי הריטב”א הובאו להלכה בברכי יוסף יורה דעה סימן ר”מ אות ט”ו.
ה’פלא יועץ’ מרחיב את דברי הריטב”א
בספר פלא יועץ לרבי אליעזר פאפו (ערך “הכאה ) הולך בדרכו של הריטב”א ומרחיב הוא את הדברים אף לעניין גערות בבן אשר הגערה לא מתאימה לו, וזה לשונו “אף אנו נלמוד דלאו דוקא מכה בנו גדול שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו ויהא מקלה אביו ונמצא עובר על ‘לפני עור לא תתן מכשול’ הנה כי כן לא גדול גדול ממש, אלא אפילו קטן – כל שיודע בו שאינו מקבל מרות כגון בדורות הללו דחוצפא יסגא ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס, גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה”.
לדעת פלא יועץ בדורות שבהם מצויה חוצפה קיימת הרחבה של האיסור להכות את הבן גם ביחס לבן הקטן ובכלל האיסור גם לגעור בבן מתוך כעס, שכן חינוך בדרך המכות והגערות מוביל לתוצאה הפוכה מהמטרה הרצויה ומכשילה את הבן במקום לחנכו.
במושכל ראשון היה ניתן לומר: חוצפן יותר צריך להיענש יותר. הריטב”א והפוסקים כמותו מבינים מהמעשה במו”ק שחז”ל מורים לנו לשים לב לכך שתהיה הלימה בין המסוגלות לבין הענישה.
היסוד הנפשי
- היסוד הנפשי המונח כאן הוא שכשיש חוצפה באויר – תחושת ההשפלה של הבן/התלמיד היא יותר גדולה מאם לא הייתה חוצפה באויר. כשיש פחות דרך ארץ מטשטשת תחושת הקטנות של הילד לעומת הגדול שבסביבתו, הילד מרגיש ‘על הגובה’ וממילא כאשר אתה משפיל אותו אתה משפיל אותו יותר מאם הוא היה מלכתחילה במקום נמוך…
- המקור למדידת גודל ההשפלה על בסיס תחושת חשיבות ידועה ומוכרת לכולנו ממתני’ ריש החובל: “בושת הכל לפי המבייש והמתבייש”. מעמד הוא גם עניין של תחושה, הוא ראש ישיבה חשוב, עשיר גדול, לא ידמה בזיונו לבזיון אדם פשוט. תחושה = מציאות. ככל שהבן יותר גדול פיזית תחושת ההשפלה שלו גדלה ולכן הוא עלול להתריס, כך גם כאשר החוצפה רווחת, תחושת ה’אני’ של הילד גדלה וממילא ההשפלה גדולה אף היא.
- כעת, נגלה גורם השפעה נוסף לקביעתם של החוקרים – והיא ‘פני הדור’. הדור נהיה חוצפן יותר. מדוע החוקרים כ”כ נחרצים? כי בנוסף להערה לעיל המתארת את הרמת הידיים בקרב המחנכים וההורים בעולם כחסרת סייגים ובלמים (תורניים) הגישה הפילוסופית הנקראת “אגואיזם אתי” השתלטה אף היא על העולם.
אגואיזם אתי
“אגואיזם אתי” הוא אחד מהעקרונות שהתפתחו במאות השנים האחרונות והוא אומר שהנכון לאדם מרגע עומדו על דעתו לראות את עצמו במרכז ואת כל העולם שסביבו קיים כדי להועיל ולהיטיב לו ובכך יהיה העולם מתוקן יותר (ההפך הגמור מהגישה המוכרת לנו ע”פ חוקי התורה המחנכת לחסד ונתינה וכו’), אגואיזם אתי אינו חלק מאמנה כתובה של החילוניות אך היא מתכתבת איתה ולפיכך היא מקובלת מאוד בעולם המודרני – החילוני.
מה קורה כשמפתחים אצל הילד אגואיזם מאז שהוא נולד? הוא מחשיב את עצמו יותר, הוא אמנם מתאמץ להצליח יותר ולהקדם יותר שזה חיובי, אך במקביל כשהוא מחשיב את עצמו יותר הוא גם נפגע ומרגיש מושפל יותר מה שמפתח אצלו רגישות להערות וביקורת ובוודאי להרמת יד לשם חינוך.
רעידת אדמה
כאשר אנו משלבים את 2 הנתונים – את פעולת ההכאה לשם חינוך המצריכה זהירות גדולה שנעשית ללא זהירות מספיקה מצד המבוגר יחד עם טיפוח האגו ותחושת ה’אני’ המועצמת אצל הילד מתקבלת רעידת אדמה של ממש.
ברור איפה, מדוע הילד נעשה מצולק נפשית ומדוע חוקי המדינות מתייחסים בחומרה להכאת ילד. ברור שבמחוזותינו, אי פיתוח האגו תורם ליכולת לחנך אך בסופו של דבר הדור חצוף ולפיכך נדרשת זהירות גם במסגרות כשלנו.
איפה אין רעידת אדמה?
אם נבחן את המציאות בשטח נגלה שהמקומות בהם עדיין הכאה היא דבר שבשגרה אלו מקומות בהם יש פחות מפגש עם הקדמה – המדינות הפחות מפותחות בעולם & שכונת ‘מאה שערים’ וסביבתה הקרובה.
לא מזמן סיפר לי בחור ישיבה העולה לישיבה גדולה כי בחיידר בו למד באזור מאה שערים, ילדים מקבלים מכות כדבר שבשגרה…
‘הילדים מצולקים?’ שאלתי. והוא ענה – “לא. גם אני חטפתי מכות לא פעם אחת, וזה הגיע לי ביושר”.
למה אין רעידת אדמה?
כשהחברה לא רואה בהתנהגות מסויימת השפלה, אז זה לא משפיל. אם הסביבה לא מרגישה שמשפילים אותך אתה לא תרגיש מושפל. ייתכן בהחלט שישנם תלמידים שלמדו איתו והם מרגישים אחרת. ייתכן בהחלט שבחיידרים מסויימים ישנם רעב’ס שמתנהגים בברוטאליות כי הם מושחתים מטבעם. אך האווירה אותה שיקף לי אותו בחור מהלך הרוח אצלו בחיידר אינה נחלתו הפרטית של הבחור אלא הלך רוח כללי.
האם התלמידים נפגעים מההתנהגות הזאת?
ככל שזה מקובל תרבותית ומרוסן, התלמידים עצמם לא ייפגעו, אך ייתכן מאוד שהם יפגעו בילדיהם/ תלמידיהם בעתיד.
מה קרה פה בעצם?
ההגבלות התורניות מתכתבות עם הבנת החוקרים הנוכחים לראות נזק רב ברחבי העולם אשר לא מתנהל בכפוף להגבלות, ולאחר שמסקנות החוקרים התקבלו בעולם ונכנסו לספרי החוקים בשילוב שינויי הטבעים, השרישה וצמחה מציאות בה ההלכה תומכת בהימנעות מהכאה!
לסיכום:
היסוד הוא אחד. ‘לא תשפיל’. המסר הזה, הוא הקובע את הלך הרוח והמעשה ע”פ התורה.
בדורנו אנחנו לא מכים תלמידים כי הכאה = השפלה. אין זה סותר את ההלכה אלא מתכתב איתה – סייגי חז”ל נועדו למנוע מצב בו נוצר נזק מההכאה, בדורינו דור ‘חוצפה ישגא’ הנזק הנפשי מהכאה יוצר תופעות לוואי הרסניות במיידי ולאורך טווח ולפיכך דברי הריטב”א על מיעוט קטנים להם לא יאותה ההכאה, הפכו בדורינו לנחלת הכלל. ועוד לפני דורינו, כבר בדורו של ה’פלא יועץ’ הזהיר הוא אף מכעסו של האב מוליד את כעס הבן כלפיו, הרבה לפני אג’נדת ה’אוגיאזם האתי’ הרבה לפני דור ‘עקבתא דמשיחא’ בו אנו חיים, בימינו יש לדברים משנה תוקף, חכמים הזהרו בדבריכם וכ”ש במעשיכם.
להדפסת המאמר המלא בקובץ pdf – לחץ כאן
