ברגע הראשון שנפגשנו אני והילד ה'שובב' וה'חצוף' ש'כל הזמן מפריע בכיתה', ו'לא מפסיק להרביץ ולהציק לחבריו', ראיתי תמונה אחרת לגמרי ממה שסופר לי אודותיו.
אחרי התיאורים המלבבים ששמעתי מרבותיו, ספק קינן לו בליבי האם ואיך אוכל במסגרת החונכות הדלה אותה מילאתי באותו זמן, להועיל לדוד הצעיר שיחדל ממעשיו הקלוקלים בהם שקע, ויחל לצעוד בדרך טובה וישרה.
לאחר היכרות חמה והידברות נעימה, המחשבה הראשונה שעלתה בליבי היא שבירת המסגרת: כל המערכת הסביבתית של תלמוד התורה, המראות, הקירות, הריחות והרעשים שמסביב מותירים אותו תחת אותה סטיגמה שנוצרה בתדמית הפגועה שלו, אותה אני מוכרח לשבור.
"אתה אוהב טיולים?" שאלתי בהפתעה. "בטח אוהב" השיב דוד בהתלהבות.
"בוא איתי", אמרתי בהחלטיות תוך שאני אוסף את מפתחות הרכב ותוחבם לכיסי.
לקחתי אותו לקבר שמואל הנביא.
לפני שהשתטחנו על הציון, הודעתי לו שיש לו רבע שעה להתפלל. לאחר התפילה, עלינו והתיישבנו באחד הספסלים באזור אל מול נוף עוצר נשימה. הסתכלתי על פניו, הן היו רגועות ושלוות, עיניו היו לחות מעט, ניכר עליו שהייתה לו השתפכות נפש שם בציון. שתינו ואכלנו ובעיקר פטפטנו. הרגשתי שהוא נפתח אליי.
ואז פניתי אליו:
"ראיתי שהתפללת בדבקות שם בציון,.. על מה כבר התפללת?"
"סתם.. כל מיני.." ניסה להתחמק.
אבל אני לחצתי ולחצתי, עד שאמר לי דוד: "התפללתי שאני יצליח בלימודים, שיהיו לי ציונים טובים."
הוא שתק לרגע ושקע במחשבות. המתנתי בסבלנות למוצא פיו. לאחר כמה רגעים הוסיף ואמר:
'והתפללתי גם להיות ילד טוב וצדיק, ושיהיו לי הרבה חברים, ושאפסיק להרביץ ולהציק להם."
דמעות חנקו את גרונו, והוא עצר את דיבורו.
הנהנתי בראשי לאות הזדהות, והמשכנו עוד לדבר על הא ועל דא, וחזרנו חזרה לכיתה.
התיישבנו בכיסאות. הוא בא לפתוח את הגמרא אך אני עצרתי אותו. "אין צורך." אמרתי. "היום כבר לא נספיק ללמוד. אני רק רוצה לשאול אותך שאלה אישית. אתה מרשה לי?"
דוד הביט בי בחשש, ואני שאלתי אותה בצורה ישירה: "שמעתי מהרב שלך שאתה מתחצף ומפריע, ומציק הרבה לחברים שלך. אני יכול לשאול אותך למה אתה עושה את זה? מה אתה מרוויח מכך?"
"אני לא מרוויח כלום", "אני סתם אני ילד רשע" אמר מבלי להתבלבל. התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק אותך?" שאל אותי דוד.
"אתה… רשע?!" שאלתי מופתע.
"כן, אני רשע…" השיב דוד ללא היסוס.
הזדקפתי והבטתי לו היישר לתוך עיניו, ואמרתי לו בטון תקיף:
"תגיד לי, מי שרק לפני רבע שעה השתטח על ציון שמואל הנביא והתפלל מעומק לב שיהיה ילד טוב וצדיק, הוא רשע?!"
הוא חשב מעט, ואז ענה לי: "אני ילד רשע, שרוצה להיות צדיק".
שוב צחקתי…
"אין דבר כזה." אמרתי לו בהחלטיות. "מי שמתפלל על דבר, זה אומר שזה הרצון שלו, ואם זה הרצון שלו, זה אומר שזה מי שהוא באמת."
הוא חשב קצת, ניסה לעבד את המידע, ואני המשכתי: "תאר לעצמך אדם רשע מאד. אם נשאל את אותו רשע מה הרצון שלך, מה הוא יענה? האם הוא יגיד שהוא רוצה להיות צדיק?! שהוא רוצה להיות טוב?!, ברור שלא..
אז אם אתה דוד, אמרת שאתה רוצה להיות צדיק, זה אומר שאתה באמת צדיק."
הוא שתק, חייך חיוך קטן ושקע במחשבות, היה נראה עליו שהוא מבין את מה שאמרתי.
ניצלתי את שתיקתו והוספתי: "אז תרשה לי לתקן אותך. אתה לא ילד רשע שרוצה להיות צדיק. אלא אתה ילד צדיק שלפעמים משתלטים עליו כוחות שלא מתאימים לו. אבל תזכור תמיד שבתוך תוכך נמצא מי שאתה באמת – דוד הטוב והצדיק שמצליח בלימודים ומכבד את הרבנים ואת החברים. כי באמת אתה ילד צדיק וטוב. ולכן מהיום, כל פעם שאתה מרגיש שהיצר משתלט עליך, תעצור ותנשום ותיזכר מי אתה באמת ומה אתה רוצה באמת. ואחר כך תבוא ותספר לי על זה"
וזה עבד בצורה מדהימה.
מפעם לפעם שהיינו נפגשים הוא היה מספר לי על כל התגברות חדשה שהייתה לו. התגברות שבעצם מגלה לו את הטוב שקיים בו, שמזכירה לו מי הוא באמת.
כבר באמצע השנה התוצאות היו להפליא. הוא חדל כמעט לגמרי מכל המעשים שעשה בעבר ונהיה תלמיד טוב עם ציונים טובים שמכבד את הרבנים ואת החברים, ובעצם חזר להיות מי שהוא באמת – דוד הטוב והצדיק…
