את המראות הביאו בנות ישראל אל המשכן, ואילו אנו מלמדי התינוקות בונים את המשכן – התלמוד תורה, הישיבה, בית הספר והסמינר ומעמידים בו מראות.

על איזה מראות אני מדבר? אתם בטח שואלים…

אני מדבר על המראות המשקפות אותנו. מי הם המראות? תלמידינו!

עיקר עיקרו של החינוך זהו הדוגמא האישית. דוגמא אישית לכל דבר המשתקף מאיתנו.

לבושים בקפידה או מוזנחים? התלמידים קולטים ומפנימים.

מגיעים בזמן או מאחרים? התלמידים קולטים ו'מיישמים'.

דוברים אמת או מעגלים לעיתים לפי הצורך? לתלמידים יש חושים מפותחים לזיהוי מצבים.

יש לנו חשק ללמוד או אנחנו גוררים רגליים? התלמידים יהיו במקום בו אנו נמצאים.

לא מעט, ההתנהגות שלנו בפני התלמידים לא מתפרשת ע"פ האמת האמיתית אלא ע"פ איך שהיא מצטיירת!

אם אנחנו מאחרים כי… הם מבינים שאיחור זה בסדר. אם אנחנו צועקים כשאפשר לדבר, הם לומדים שצעקות זה דבר נורמלי. אם אנחנו מקניטים תלמידים הם לומדים שכשהצדק איתם אפשר להקניט ולהקטין.

רגע, אבל צריך לחנך! יש לנו אחריות כמחנכים!!!

נכון. אנחנו צריכים לחנך ולפעמים גם להרים את הקול ולאיים אך זה צריך להיעשות מתוך תחושת הכרח ולא לומר – אני כמחנך מותר לי לשחרר את חרצובות לשוני במסגרת תפקידי…

התלמידים רואים אותנו מברכים, מתפללים, הם עוקבים אחרינו בשבע עיניים. דוגמא אישית ושוב דוגמא אישית!

ומה עם לבקש סליחה במקרה שטעינו? יש לנו חינוך גדול מזה? לעתים אנחנו דורשים מהתלמיד להתנצל ואנחנו נתקלים בקושי רב מצדו להיות במקום הזה, נשאל את עצמינו – האם אנחנו יודעים לעשות את זה כשזה האמת או שזה פוגע בכבודינו?

התלמידים הם המראה שלנו, לא מעט סיטואציות לא היו קורות או היו קורות אחרת אילו אנו היינו מוכיחים שאפשר ונכון אחרת, לפעמים אנחנו צריכים לעזוב רגע את המראה המדמה דמות, ולחשוב על שיפור ותיקון של הדמות המביטה מהמראה.

***

מראה מגדילה

ישנם מראות שהם מעוותות קצת את המציאות, ישנם מראות מקטינות, ישנם מראות מגדילות, המראה שלנו היא מראה מגדילה, למה אני מתכוון?

כתוב בפרשת האזינו "שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול" ומבאר "חפץ חיים": מעשי אבות סימן לבנים. על האב מוטלת החובה לדקדק במצוות ביתרון הכשר, ומבלי לנטות ימין ושמאל אפילו כמלא נימא. כי אם הוא יוותר על איזו מצוה קלה, ילמד הבן לוותר על מצוה יותר חמורה; ואם האב יוותר על מצוה חמורה, אזי עלול הבן לסור מדרך התורה לגמרי.

וזהו פירוש הכתוב: "שיחת" – אם האב בעצמו שיחת מעט, "לו לא" – לו לעצמו אינו נחשב הענין לשחיתות גדולה, אבל "בניו מומם" – בשביל הבנים למום גדול ייחשב, ולדורות הבאים יוכל דבר זה לגרום לגדל לגמרי "דור עיקש ופתלתול".

כלומר, לא רק שהם מראה שלנו, הם מראה מגדילה, מה שאצלנו נקודה קטנה לשיפור משתקף אצלם באופן מובהק יותר כבעיה של ממש!

כתבתי מאמר קצר, זרקתי נושא לחלל האויר, אשמח שתפתחו זאת בתגובותיכם!