ידועים דברי החכם מכל אדם בספר משלי “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ”, ובפסוקים נוספים בספר משלי אנו מוצאים את המעלה שיש בהכאת ויסורי הבנים [יעו”ש בפירוש הגר”א]. ולמרות זאת, בדורינו נמנעים ההורים והמורים מלהכות את הבנים והתלמידים. ויש לברר האם הדבר נכון וראוי על פי השקפת התורה.
א. במסכת כתובות ומכות ט, א מובא האיסור להכות כל אדם הנלמד מהפסוק דברים כה, ג “אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה”. ואפילו להרים יד על אדם אסור, כדברי הכתוב בפרשת שמות “וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ”. וכפי שנפסק בשו”ע בהלכות חובל ומזיק סי’ תכ סע’ א.
יוצאים מכלל זה, האב והרב שיש להם מצוה בהכאת הבן או התלמיד, כדברי הגמרא במסכת מכות ח, א שאינם חייבים גלות אם הרגו בשוגג בעקבות הכאה.
ולא עוד אלא שחז”ל הפליגו במדרש שמות רבה במעלת המייסר את בנו להוכיחו להחזירו למוטב: “מה תלמוד לומר חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה. וכל המייסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר משלי כט, יז יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, ואומר משלי יט, יח יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, ומוסיף עליו אהבה, שנאמר משלי יז, כד וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, לפי ששחרו מוסר לכך אוהבו”. ומובא שם במדרש כי אברהם ייסר את יצחק בנו ולמדו תורה וכן נהג יצחק עם בנו יעקב ויעקב המשיך בדרך זו עם בניו.
הכאה קלה
יחד עם זאת, ההיתר להכות בן או לתלמיד הוגבל ע”י חז”ל, ראשית, דברי רב במסכת בבא בתרא: “אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, כי מחית לינוקא [כאשר אתה מכה ילד קטן], לא תימחי אלא בערקתא דמסנא [“ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה שלא יוזק, רש”י], דקארי, קארי [אם לומד, שימשיך ללמוד], דלא קארי [ואם אינו לומד], ליהוי צוותא לחבריה” [“אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך, אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב”, רש”י].
איסור הכאה במקל אף במכה קלה
ופירש רבנו גרשום שם בטעם הדבר, מכיון שהכאת תלמיד מכות רבות לא תביא לשיפור בלימודיו: “שבשביל רוב הכאות, אין מתפקח, אלא אם כן קרי מנפשיה קרי, ואי לא, ליהוי צוותא לחבריה דקרי, ואל תחוש להכותו יותר מדאי”. וכן נפסק להלכה ברמב”ם בהלכות תלמוד תורה ובשולחן ערוך בהלכות מלמדים “לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה”.
ובשו”ת אגרות משה יו”ד ח”ד סימן ל אות ד הוסיף כי לרב אסור להכות במקל אפילו “מכה קלה”, ובשל כך אסור לרב להחזיק מקל בידו.
איסור הכאה אם עלולה לגרום לבן להכות בחזרה או לקלל את אביו
במסכת מועד קטן מובא כי שפחתו של רבי ראתה “לההוא גברא דהוה מחי [מכה] לבנו גדול, אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא [בנידוי], דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. דתניא, ולפני עור לא תתן מכשול, במכה לבנו גדול הכתוב מדבר”. ופירש רש”י: “דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו”.
איסור הכאה מרובה
כמבואר בדברי הגר”א בפירושו לפסוק במשלי יט, יח-יט “כתב בזה הלשון: “ואחר כך תוסיף עוד להכותו מעט מעט, ותדריכהו כן בנתיב האמת וכשרון המעשה, אך לא הרבה בפעם אחת, אלא מעט מעט לפי דרכו תדריכהו”.
איסור הכאה בלא ידיעה ברורה
ידיעה ברורה ולא בחשד בעלמא – בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”ב סימן קג כתב שניתנה לאב ולרב נאמנות לסמוך על שיקול דעתם “אבל עכ”פ הידיעה לו צריך שתהיה ברורה ולא בחשדים בעלמא. וכשיודע בבירור ויראה שיש צורך לענשו, רשאי לענשו בישוב הדעת ולא בכעס ורוגזה”.
איסור הכאה מתוך כעס
בקובץ בית הלל הובאו דברי כ”ק האדמו”ר רבי שלום נח ברזובסקי מסלונים: “הכלל הוא שאסור להכות מתוך כעס, כי כעס מקורו מהסטרא אחרא, וכשם שמצוה גוררת מצוה כך עבירה גוררת עבירה, ואם כועס ובא להשקיט כעסו על התלמיד, הרי זה מעשה רע שלא יכול לצאת דבר טוב”. וכן נקט האגרות משה בסוף דבריו דלעיל: “וכשיודע בבירור ויראה שיש צורך לענשו, רשאי לענשו בישוב הדעת ולא בכעס ורוגזה”.
איסור הכאה שלא מתוך מסגרת חינוכית שלמה
רבי שלמה וולבה כתב בקונטרס אוהל יעקב ולאה כי “נתינת עונש, האמצעי הקל והמהיר, לכאורה, בחינוך, הרי בהדרכת התורה, הוא מעבודות הקשות שבמקדש. רק בתוך מסגרת חינוכית שלמה, של קשר ואהבה יש לתקיפות כח בונה בעת הצורך”.
כלומר, ההכאה אינה יכולה להיות הדרך החינוכית הבלעדית או המרכזית אלא היא מצטרפת לדרכים וגישות שונות בהם נוקט המחנך אשר מתוכם קיים בסיס של קשר ואהבה.
איסור הכאה לעיתים מזומנות
מר”ן רבי חיים קנייבסקי זצ”ל בספרו אורחות יושר כתב “לפעמים צריך להכות, והחוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ. מתי שהילד עושה עוולה גדולה, בוודאי שצריך להכותו. אלא שעל האב להתנהג בתבונה ובדעת, להכותו פעם אחת בהרבה זמן, כי כאשר יכהו בכל יום נאבד כל הערך של העניין”.
• • •
מנינו עד כה שבע הגבלות להכאת תלמיד ע”פ חז”ל! אך ביסוד הדברים אנחנו מוצאים בחז”ל היתר ואף מצווה להכות תלמידים לשם חינוכם בכפוף להגבלות.
כפי שהזכרנו בפתיחה, כיום כמעט בכל בתי הספר ותלמודי התורה לא מכים את התלמידים, האם הדברים עומדים בניגוד להלכה המפורשת בגמרא ובשו”ע שיש מצוה להכות בנים ותלמידים כדי לחנכם?
על מה סמכו איפוא, כאשר שינו את הנהגת החינוך בדורות האחרונים?
למעשה, הבנת החוקרים בעולם היא כי הכאה מזיקה מאוד לנפש הילדים ומרוח הדברים אתה שומע כי ישנה הסכמה כללית שהכאה אפי’ כל שהיא מזיקה ולא מועילה. האם הרבנים בעת האחרונה קבלו את דברי החוקרים?
הרב דסלר
הרב דסלר כתב בספרו מכתב מאליהו דברים נוקבים וחריפים אודות טעויותיהם של ה”חוקרים החדשים” בהשקפה והדרכה למנוע באופן מוחלט את הכאה לשם חינוך, וכתב בשם הספרים הקדושים “כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת”, עי”ש בדבריו.
ה’שרידי אש’
לעומתו, רבי יחיאל יעקב ויינברג כתב בשרידי אש כי “יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה”.
נראה כי הרב דסלר דוחה את גישתם של החוקרים בעוד השרידי אש מקבל אותה.
מה יענה ה’שרידי אש’ להוראתו של שלמה המלך לדינא דגמ’ ולפסק השו”ע בעקבותיו?
מדברי הרב וולבה ניכר שסובר הוא לכאורה כמו השרידי אש, זה לשונו: “אין להכות ילדים. הבקי בתנ”ך אולי ישאל אותי, כיצד אני מקיים את הוראתו של שלמה המלך בספר משלי – חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ. ואף אני אשיב לו בדברי הנביא זכריה – וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים. הרי ישנו מקל נועם, לשבח ילד עבור דבר טוב שעשה, חיוך או מלה טובה – גם זהו מקל, המדרבן להמשיך בהתנהגות טובה. בדורנו, מקל זה יעיל יותר מאשר מקל חובלים”.
מה יסוד דבריו של הרב וולבה? לכאורה מפרש הוא את דברי שלמה המלך באופן שונה ממה שחז”ל (גמ’ ופוסקים) הבינוהו!
לסיכום: לנוכח דברי חז”ל שאלנו שלש שאלות שהם שאלה אחת: איך המקובל בימינו שלא להכות תלמידים כדברי השרידי אש והרב וולבה מתיישב עם המקורות ההלכתיים בנושא זה?
והתשובה במשפט אחד – חכמים צמצמו את מצוות ההכאה לשם חינוך לכזאת שאינה משפילה וגורמת נזק. ברגע שהיא נהפכה למשפילה, יש מצוה שלא להכות.
הרב דסלר חלק על ה’שרידי אש’ כיון שלא ראה בהכאה כל שהיא השפלה בעוד ה’שרידי אש’ סבר אחרת (הסבר לכך יובא בחלק הבא של המאמר) אך ביסוד, שניהם שווים.
איך נהפכה ההכאה למשפילה?
אם חז”ל הבינו שהיא לא משפילה בכפוף לסייגים מה יכול לגרום למצב להשתנות?
פתאום קמו אנשים חכמים ונאורים ואמרו ‘אסור להכות – זה מזיק’ ודעתם התקבלה?
איך ייתכן שבחור בן דורנו שיצא לפני שלש שנים מחיידר בו קיבל מכות מהרבע’ס לא פעם ולא פעמיים לא רואה בזה שום בעיה?
על כך ועל עוד במאמר המשך!
לחלק הבא של המאמר לחץ כאן
להדפסת המאמר המלא בקובץ pdf – לחץ כאן
*התודה והברכה – חלק זה של המאמר בו הובאו המקורות, נלקט מתוך שיעור שפורסם ע”י ארגון ‘עולמות’ בראשות איש האשכולות הר”ר צבי רייזמן שליט”א מחבר ספרי ‘רץ כצבי’ בהלכה ובמחשבה. ניתן להיכנס לשיעור המלא בלחיצה כאן
