לאחר שבמאמר הראשון למדנו מהי אמפתיה, כעת נעבור לפרקטיקה.
התביעה עלינו לגלות אמפתיה, היא אינה איזה רעיון מודרני המושפע מרוחות זרות הנושבות עד מחנינו (ועד בכלל) אמפתיה לא עושה את התלמיד מלך ואותנו משרתים, אדרבא, בגלל שאנו בראש, בגלל שעלינו לדון ולקבוע, לשפוט ולהחליט נדרשים אנו לאמפתיה כדי לדון דין אמת.
בתפקידנו כמחנכים אנחנו משמשים כל הזמן כדיינים, ולפיכך עלינו להתנהל ברוח מאמר חז”ל: “ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו” (אבות ב’ ד’). אם טעינו בשיקול הדעת יש לנו הגנה מיוחדת ‘יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו’… (מכות ח’ א’) אך זאת בתנאי שלא התרשלנו בתפקידנו לבחון את המצב לאשורו. קודם שנדון את התלמיד, צריכים אנו למצוא את הדרך להגיע למקומו כדי לדון אותו דין אמת.
וזה לשון מהרש”ל בפירושו על המשנה: “ועל זה אמר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כלומר כי יש סיבות הרבה לאדם, ואם היתה אותה סיבה בעצמה מתחדשת עליו כמו שהיא באה על חבירו היה עושה ג”כ מה שעושה חבירו”.
אנחנו בהחלט מוגבלים מלהכיר את כל הגורמים המשפיעים על התלמיד בשעת מעשה, את הדחפים, כוחות הנפש, הסביבה החברתית, המשפחה ועוד, אך אנחנו צריכים לחתור למגע. מגע במובן היכרות עם היכולות.
ומה עם חובתינו לחנך? אדרבא ואדרבא אנחנו לא מוותרים על תפקידנו לחנך אלא זהו סוד החינוך האמיתי. חינוך אמיתי מגיע דווקא מתוך אמפתיה כי רק כשנגיע למקומו נוכל להרים אותו מאותו המקום.
***
אני רוצה לספר סיפור אישי.
לפני מספר שנים, קיבלתי שיחת טלפון ממשגיח באחת היש”ק הנחשבות, הוא התאונן בפני על אחד מתלמידי מהעבר שהוא מתנהג לעיתים באגרסיביות קיצונית.
אותו משגיח התמלא חמלה על התלמיד המוכה והגיב בתקיפות גדולה כלפי תלמידי לשעבר, בשיחתנו שהתקיימה יומיים אחרי האירוע האחרון הוא פתח בפני את הסיפור וסיפורים נוספים מהעבר ושאל מה הייתי עושה ומה ניתן לעשות הלאה.
שיתפתי אותו מיד במידע שהיה לי – – – התלמיד המדובר חונך בבית באלימות קשה, הוא היה ילד שובב ואביו היה נוהג להכות אותו תמידיו כסדרן, אותו התלמיד סבל מאלימות בשנות ילדותו הראשונות, בשלב מסוים גורמים בקהילה התערבו והתנהגותו של האב התמתנה, אך את פרי הבאושים מהתנהגותו הברוטאלית של האב, חברי כיתתו של אותו התלמיד זכו לאכול. לימים התברר שגם ביש”ק דפוס ההתנהגות האלים בא לידי ביטוי…
“אם כך” אומר לי אותו משגיח “אז זה סיפור אחר לגמרי”, “מסכן, הוא עבר התעללות וכעת הוא מתעלל”.
***
זוהי אמפתיה.
המשגיח ראה את מניעי האלימות של אותו הנער מתוך נבכי נפשו של הנער. ברור שצריך לטפל בו בצורה מקצועית (ואגב, אותו משגיח עשה את זה והציל אותו!) אך זווית ההסתכלות עליו השתנתה כשהובנו הנסיבות. הוא לא סתם נער אלים ומתעלל כי ‘בא לו’… הוא לא מתנהג כך כי יש לו יצרים אפלים… יש משהו ש’דוחף אותו’ למקום הזה.
לא תמיד אפשר לדעת, לא תמיד אפשר לברר, אך המבט שלנו צריך להיות חוקר. אנחנו צריכים לרצות לדלות מידע כדי להבין, אנחנו צריכים להתאמן על זה בסיפורים הקטנים.
בעיניים של ילד, איחור ואפי’ איחור כרוני יכול להיות לא כזה נורא (אם בבית שלו מאחרים קבוע…)
לדבר בתפילה, זה לא משהו מזעזע (אם אבא שלו מדבר לעיתים בבית הכנסת…)
לצחוק על חבר, יכול להיות בסדר (כי בבית, אח שלו הגדול כל הזמן ‘יורד עליו’…)
לא תמיד נוכל לגלות על מה כל דבר יושב, אך ישנם גורמים שבאופן רוחבי מצריכים מאיתנו לעשות התאמות. ניתן למנות שלשה גורמים עיקריים (מהכלל אל הפרט):
ירידת הדורות – חשיפה גבוהה לתקשורת/מדיה, תרבות מותרות/ תרבות פינוק ועוד… שיוצרים פער בהשקפה ובמודעות בינך לבין התלמידים.
הסגנון של תלמידי הת”ת – כאשר אתה המלמד גדלת בבית יותר שמרני או להפך.
מאפייני המשפחה של כל תלמיד ותלמיד – כאשר מאפיינים מסויימים משפיעים באופן מובהק על התנהגות התלמיד.
ומעל הכל, התלמיד עצמו. למשל: כשאתה מגלה שיש לו נטייה להתגאות, אתה למד שהרבה יותר קשה לו לבקש סליחה. כשיש לו נטייה לשטחיות, אתה למד שהרבה יותר קשה לו להבין חומרה של דבר וכן הלאה.
כשאתה מגלה אמפתיה אתה יכול להתחיל לחנך – אתה מגיע אל המקום בו הוא נמצא ומשם אתה מכוון אותו…
ככל שנבין יותר את כלל הכוחות המפעילים את התלמיד שלפנינו תהיה האמפתיה שלנו כלפיו רחבת מימדים, מכוונת ואמיתית.
להודרת המאמר בקובץ pdf לחץ כאן
