“והעם לא נסע עד האסף מרים”
ליל חורף קשה בעיירת לודז’ שבפולין. על דלתו של אחד מעשירי העיר – התדפק חכימא דיהודאי, הלא הוא הגאון ר’ אליהו חיים מייזל, רבה של העיר לודז’.
העשיר נחפז אל הדלת, והזמין באדיבות רבה את אורחו להיכנס.
אולם הרב נשאר על מקומו בפתח, בעוד פתיתי השלג ממשיכים להיערם על מעילו, ורוח עזה טופחת על פניו של העשיר.
״באתי להתרימך״ – פתח הרב – ״באתי להתרימך למגבית שאני עורך לרכישת עצים להסקה בבתי העניים, איני יכול להיכנס ולשבת איתך, אני מבקש לשוחח על העניין כאן ועכשיו״.
העשיר שמוקיר את הרב, יוצא בהכנעה מביתו, הרב משוחח עם הגביר מחוץ לטירתו והגביר מקשיב לדבריו הנרגשים של הרב. אך לאחר כחלוף כמה רגעים, הוא ממש התחנן:
“כבוד הרב, אשמח מאוד להמשיך ולשמוע את דבריו אבל לא כאן בקור המקפיא, אני עשוי להצטנן וליפול למשכב… אני מעוניין לתרום, היכנס נא עימי לבית פנימה”.
“עוד רגע” אומר הרב “אני כבר מסיים את דברי”.
הרב סיים לדבר והגביר נחפז להכנס לביתו להביא את תרומתו לרב, להפתעתו הוא רואה כי הרב צועד אחריו אל חדר האורחים הגדול והמוסק, ומתיישב בניחותא.
העשיר שהניח תחילה כי הרב בוודאי ממהר מאד, לא יכול היה להתאפק ובעודו מגיש לרב סכום כסף גדול למען העניים שאל את הרב: “מדוע סירב הרב להיכנס תחילה לביתי, לפני שתרמתי את תרומתי? אם יש לכבודו זמן מדוע לא נכנס הוא עימי לחדר האורחים מלכתחילה?
״העניין פשוט מאוד״ ־ השיב הרב – “רק כאשר עומדים בחוץ וחשים את טעמו של הקור, אפשר להבין את מצבם של העניים הקופאים בביתם הדל, הקור שליווה את שיחתינו סייע לי להתרימך מכל הלב, ופתח את ליבך לתרום תרומה נכבדה כל כך.
***
את היסוד לכך אנו מוצאים במדרש ילקוט שמעוני:
המדרש מבאר כי נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים לומר כי חטאם של המרגלים היה בזה שלא הסכימו ללמוד ממעשה מרים שדיברה במשה.
כאשר נאלצה מרים לצאת מתוך המחנה, כל עם ישראל עמד על עומדו “והעם לא נסע עד האסף מרים” מדוע עשה כן הקב”ה?
כדי שכל אחד ואחד מישראל יחוש בעצמו את נזק הלשון הרע אך המרגלים לא השכילו ללמוד מכך.
מתוך דברי המדרש אנו למדים שישנם דברים שהדרך להפנים אותם עובר דרך התחושה. תחושת הקור פתחה את ליבו של העשיר לתרום לעניים, ותחושת נזק הלשון הרע הועברה לכל עם ישראל כאילו הם בעצמם דברו לשון הרע (חוץ מהמרגלים) ע”י שנשארו במקומם ולא נסעו הלאה.
***
אמפתיה
מהי אמפתיה?
לדמיין בסיטואציה מסוימת כאילו אנחנו היינו האחר. הדרך ליצור אמפתיה עוברת דרך תחושת דמיון, אילו הייתי הוא…
הרב ניסה (וגם הצליח…) ליצור אמפתיה אצל העשיר ע”י שירגיש את הקור חודר לעצמותיו, הקב”ה גרם לעם ישראל לחוש את עצמם במקום מרים כאילו הם גם דברו לשון הרע.
ומה איתנו?
האם אנו מנסים ליצור אמפתיה כלפי תלמידנו?
לפעמים ילד שלא מכין שיעורים, תלמיד שמתחצף, נער שנראה אדיש, לעיתים קרובות זועקים ללא קול:
“מישהו מוכן לשמוע אותי”???
“אתם מבינים מה עובר עליי?”
אין פירושה של אמפתיה – וויתור על גבולות. אמפתיה גם לא אומרת שהאחריות של החניך עוברת אלינו,
אמפתיה מבקשת את הימצאותה של המחשבה שתעבור בנו רגע לפני שנגיב – מחשבת ה’אילו הייתי במקומו’…
***
לא אמפתיה
לא פעם אנחנו מוצאים את עצמינו אומרים לתלמיד את המילים האלו ממש:
“אם הייתי במקומך הייתי דואג ל… /אני במקומך לא הייתי מוותר על”…
מה אנחנו מנסים לעשות עם משפטים כאלה? להביא את עצמינו אל מחשבתו של הילד או להביא את הילד אלינו?
להביא את הילד אלינו.
זה שעת מוסר/ שיחת חיזוק/ הדרכה מלב אוהב… זה לא אמפתיה.
אמפתיה אינה מסר, אמפתיה היא תחושה. אנחנו צריכים לחיות בתוך עולמו של התלמיד כדי להרגיש את המקום בו הוא נמצא, מאותה נקודה מתחיל תפקידנו כמחנכים.
רוצה את המאמר בקובץ pdf? – עבור לחלק ב’ וגלול את הדף עד סוף המאמר.
למעבר לחלק ב’ של המאמר לחץ כאן
