במאמר הקודם מי קבע שצריך תעודה (חלק א’), ניתחנו את אפקט התעודה על בני השכבה הבינונית (רוב הכיתה, בדרך כלל), כעת נמשיך וננתח את אפקט התעודה על בני השכבה החלשה ובני השכבה החזקה.
השכבה החלשה
לבני השכבה החלשה – התעודה ‘בגדול’ היא תעודת עניות. ביה”ס מציב את חולשותיו של התלמיד בחלק ניכר מההליכות/מקצועות או בכלל.
הרווח העיקרי הוא מול ההורים והוא כולל שני דברים:
- תמרור אזהרה להורים.
- תעודת ביטוח למערכת
הראשון, החיובי יותר, לעורר את ההורים לכך שהילד שלהם צריך עזרה. והשני, לכסות על טענות ההורים כלפי המערכת. מחר מחרתיים יגיד ההורה “איך אף אחד לא אמר לי? אם הייתי יודע הייתי מצמיד לו מורה עזר וכו'”, התעודה סותמת את טענותיו. אדוני הנכבד, אבא יקר, ידעת ולא טיפלת! אז מה אתה רוצה?
בהקשר לזה יש לשים לב כי בעצם נתינת התעודה אנו המורים מסירים באיזה שהוא מקום אחריות. אנחנו באיזה שהוא מקום אומרים: “הגשנו תעודה רשמית ומרוכזת כתובה וחתומה, הראנו להורים את המצב, אם הם לא לוקחים את העניינים לידיים, זה כבר בעיה שלהם!”.
בקרב התלמידים התחושות קוטביות. בשביל האדישים שביניהם[1] – התעודה היא כלום ושום דבר. התעודה לא מעניינת אותם, לא מבינים מה רוצים מהם.
[אגב, הסיבה לחוסר העניין משתנה לפי הגיל, בעוד שבכיתות נמוכות היא נובעת מחוסר הבנה ותלויה רבות באיך ההורים יתווכו את התעודה לילד, בגבוהות, חוסר עניין נובע מחוסר יכולת הכלה או מהשלמה עם המצב]
לערניים שביניהם – תסכול ענק. בלא מעט מהמקרים מטבעם הם עם קשיי קשב בדרגות שונות, או שמטבעם הם פחות חכמים, אז למה להטיח בהם רשימה ארוכה של מקצועות/הליכות הנושאים את הציון “נכשל”?
אני נזכר בסיפור מלפני שנים. חנכתי כיתה ח’. היה לי בכיתה ילד חלש מאוד לימודית אך התנהגותו הייתה נאותה. בכתיבת התעודה השתדלתי לבא לקראתו עד כמה שאפשר.
יום חלוקת התעודות הגיע. תלמיד אחר תלמיד נכנס, ואז הגיע תורו. הוא התיישב וביקש את התעודה, קרא בחטף, קרע, קימט, וזרק על הרצפה בזעם. אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
ואז, מנהמת ליבו הוא זעק: “הרב, אתם נותנים לי אישור שאני דפוק?”… “אני יודע שאני כזה. כל המשפחה יודעים שאני כזה. מה אני אשם???”
אגב, במאמר ‘תעודת אמת או די קרוב לאמת’ אני מציע בין השאר לעשות עמודה להזנת דרגת ההשתדלות בכל מקצוע, זה הרבה יותר טוב, התלמיד ירגיש שמעריכים את ההשקעה שלו, אך גם זה לא לגמרי מוצלח, לפעמים הפער הוא כ”כ גדול שזה עצמו יוצר תסכול, כי אם עכשיו הוא יכול לנחם את עצמו במחשבה שאם הוא ישקיע מספיק הוא יהיה מוצלח, עכשיו הרב, המנהל וההורים יחתמו על זה שהוא ‘טיפש’…
בקיצור, אנחנו מתעסקים עם נשמות, ומבלי להרגיש אנחנו עלולים לייסר אותם.
השכבה החזקה
לבני השכבה החזקה – התעודה היא תעודת כבוד,
היא יוצרת תמריץ אצל המשקיעים להמשיך ולהשקיע, ואצל הפחות משקיעים להשקיע יותר.
אין חולק על כך שבכוחה של התעודה ליצור תמריץ, השאלה הנשאלת, האם יש משהו מיוחד בתעודה שיוצר תמריץ בעל ערך מוסף חשוב כל כך שא”א להשיג אותו בדרכים אחרות? האם חסרים דרכים לשבח את המצטיינים? האם זה כ”כ חשוב עד כדי כך שזה יהיה שווה דמעה אחת של ילד מתקשה?
ולמצטיינים עצמם: ילד צריך את ההוקרה כאן ועכשיו, מחמאה ספונטנית, הוא לא מחשבן חודשים קדימה, הוא לא מתאמץ להקשיב או חוזר על החומר בשבת עם מחשבות על ציון בתעודה כך שהוא לא צריך שתתכנן לו מחמאה.
ואגב, וזה למאמר אחר, גם ביום יום תלמידים מצטיינים לא צריכים ש’תתכנן להם מחמאה’ – שתחפש להחמיא להם, כי הם מוחמאים ועומדים מעצם מציאותם. זה שהם שואלים שאלות טובות, מקבלים ציונים טובים במבחנים, צל”ש בדף קשר, חתימה “יפה מאוד” במחברת, נהנים ממעמד חברתי גבוה וכו’ וכו’, זה די והותר עבורם.
נחזור לתעודות ונסכם כי תעודה בשביל המצטיינים זו בהחלט מחמאה גדולה, אך בהסתכלות רחבה על כל בני הכיתה ועל מה שהתעודה עושה להם, צריך לשאול את השאלה האמיתית: למה שווה לשבש את הבינוניים ולהשפיל את החלשים בשביל מחמאה לחזקים?
מי צריך את כל זה?
מי קבע שצריך את כל זה?
בשנים האחרונות התוודעתי לכך שישנם תלמודי תורה בהם לא קיימים תעודות בסוף מחצית/שנה, אחד מהם הוא הת”ת בו למד בני בן ה8, הוא התקדם לכיתה ג’ ובסוף שנת הלימודים הראשונה והשניה לא קיבל תעודה. האם הוא לומד פחות בגלל זה? חד משמעי לא. הוא לא מצפה לסיכום שנתי. הוא מתקדם נפלא כי הוא נהנה מהלמידה ומחוויות ההצלחה שהוא חווה סביב לה.
בשנים האחרונות חזרתי לעיר הולדתי, ירושלים, וגם כאן בני לומדים בת”ת שלא מקבלים בו תעודות? והם בהחלט, בהחלט לא לומדים פחות או משקיעים פחות בגלל זה.
הגיע הזמן שזו תהיה התפיסה הרווחת בכל התתי”ם ובא לבינוניים ולחלשים גואל!
