גישת בית הלל בחינוך ילדים
הרב זוין בספרו לאור ההלכה (שב-שט) מוכיח באמצעות דוגמאות רבות כי בית שמאי מביטים על הדברים כפי שהם, “בכח” (בפוטנציאל הגלום שלהם) ואילו בית הלל משקיפים עליהם מבחינת התוצאה והתוצר של יציאתם לפועל.
לפי זה מוסברת יפה גם המחלוקת שלהם בעניין נרות החנוכה.
כבר בלילה הראשון, שעת הנס של פך השמן, נתעצם כוחו של השמן פי שמונה.
למחרתו לא היה להם שמן של נס אלא כדי שבעת ימים, וכך בכל לילה ולילה היה פוחת ומתחסר השמן. אלא שהיה זה בכח ולא בפועל.
כוחו הפוטנציאלי של השמן לדלוק פי שמונה אמנם פחת והלך, אך בפועל, ‘בשטח’, היה להיפך: בלילה הראשון ראו את הנס בלילה אחד בלבד וכן בכל לילה שהתווסף ראו בפועל יום נוסף שהנס נמשך במציאות.
ובכך נחלקו בית שמאי ובית הלל כדרכם.
בית שמאי נמצאו מחשיבים את הדבר כפי שהוא ב’כח’, בפוטנציאל הפנימי שלו שטמון בו ונעלם מן העין, ואילו בית הלל לשיטתם מעריכים אותו לפי היכולות הניכרות בפעול בשטח. לכן בית הלל מדליקים ביום נר אחד ומוסיפים ואילו לפי בית שמאי להיפך.
תפיסות אלו תקפות גם בחינוך, וכן בעניינים נוספים, ולא בכדי גם מכונות לעיתים כ’מידת הדין’ המחמירה יותר (בית שמאי) ומידת הרחמים המקלה (בית הלל).
בית שמאי ובית הלל בענייני חינוך
הדרישה מנער להיות כפי כוחו, כפי ‘הפוטנציאל’ שבו ולדרוש ממנו בהתאם היא לעיתים יכולת גבוהה שאיננה מתאימה לכל אחד.
גישת בית הלל מרוככת ומפויסת יותר ומנחה אותנו “לראותם בלבד”.
להכיר בטוב הגלוי לעין, לעבוד איתו, להעצים אותו ולגלות את הנס שארע בו ומשם להתקדם עוד ועוד, כדי להיות בהתמדה של “מוסיף והולך” שבו ‘הניצוץ’ רק ילך ויגדל ויתגבר לשלהבת ולאבוקה גדולה, “עד שתהא השלהבת עולה מאליה”.
באיזו שיטה ננקוט?
התשובה אינה חד משמעית כי היא איננה שחור לבן, אי אפשר לנקוט צד אחד בלבד, תוצאה טובה תגיע תוך שילוב נכון בין שתי הגישות בהתאם לאופיו האינדיבידואלי של התלמיד, אופי התלמוד תורה וסגנון התלמיד מהבית.
כשהאוירה הכוללת היא שאיפה למצוינות יש יותר מקום להכוונה לגילוי הפונטציאל, ומאידך כאשר המודעות והרצון נמוכים יהיה הרבה יותר מקום לכבישת יעדים ע”י דרבון העצמה וכו’.
לית מאן דפליג – המגמה הכללית צריכה לכוון לעוד יותר אור ועוד יותר אור השאלה היא מה יותר יאיר לתלמיד, מה יגרום לתלמיד להיות כמה שיותר מאיר.
